החל מסוף המאה ה-19 החלו לפעול בצפת פעילים מיסיונרים נוצריים, אשר ראו ביהודי העיר מטרה נוחה לפעילותם. למרות המאמץ הרב שהשקיעו, לא הצליח המיסיון לחדור אל תוך הקהילה היהודית. אמצעי הלחץ האפקטיבי ביותר שהיה בידי המיסיון היו השירותים הרפואיים שהעמיד לרשות יהודי צפת. בשנת 1904 נפתח בית חולים של המיסיון ובו ארבעים מיטות. האשפוז בו היה חינם ואף התרופות ניתנו ללא תשלום. בתחילה לא היה בידי היהודים מענה מתאים למוסד זה, כוון שעד אז עסקו ברפואה בעלי שררה אשר מנעו את כניסתם של רופאים מוסמכים, מכיוון שראו בכך ענף מכניס. אך לבסוף הוסר מכשול זה ורופאים יהודיים גויסו למשימה.
עם הקמתו של בית חולים זה על ידי הברון רוטשילד, שפתח את שעריו בשנת 1912, איבד המיסיון אף את נשקו זה. בית החולים היה לשם דבר בצפת. בין שאר המטופלים אושפזה בו גם רחל המשוררת בשנת 1925.
בשנת 1948 הפך בית החולים הדסה הנמצא בחזית למקום אליו פינו את פצועי המלחמה מהקרבות באזור הגליל. לאחר הקמת המדינה הפך "הדסה" לבית חולים ליולדות, אולם בשנות ה – 70 עם הקמתו של בית חולים חדש בצפת, הפך הבית לסמינר למורים ולבסוף לחלק מהמכללה האקדמית בעיר.
